תיאור
הבד אינו מחזיק דבר מלבד בריכה הנצפית מלמעלה ישירות, כל כך מקרוב שאף גדה, שמיים או אופק לא שורדים את החיתוך. עלי נופרים מעוגלים נעים ברצועות אלכסוניות רופפות מהפינה הימנית התחתונה לכיוון השמאלית העליונה, מצוירים במשיכות קצרות ועמוסות של ירוק מרווה, זית וטורקיז שתופסות את האור בצורה לא אחידה, כאילו משב רוח בדיוק חצה את פני המים. בין העלים, פרחים מסולסלים נפתחים בלבן, צהוב רך, ורוד וכמה הדגשות אדום-יין עמוק, כל פרח בנוי מארבע או חמש טיפות עבות ולא מקווי מתאר מצוירים.
מתחת לעלים, המים עצמם אינם מצוירים כמשטח שטוח אלא כתמונה שנייה ועמוקה יותר: מריחות אנכיות ארוכות של כחול, סגול וירוק כהה עוברות מלמעלה למטה, רוח הרפאים של ערבות תלויות ושמיים המשתקפים ונשברים על ידי האדוות. מונה, שצייר את הבריכה הזו בגנו שלו בשנות עבודתו האחרונות, כבר נטש אז כמעט לחלוטין את האופק, והתייחס לבריכה כשדה צבע הממלא את כל הבד מקצה לקצה. עבודת המכחול כבדה ודחופה יותר מאשר בציורי המים המוקדמים שלו, מונחת במכחול עמוס שמשאיר רכסי צבע גלויים מקרוב, סימן ליד שעבדה מהר יותר ובגדול יותר מבעבר.
מה שמייחד את הבד הזה אפילו בתוך סדרת הנופרים שלו עצמו הוא צפיפות הפרטים הארוזים בפורמט מרובע: שלושה אשכולות נפרדים של עלים ופרחים, כל אחד תופס את האור אחרת, כך שהעין ממשיכה לנוע במקום להתיישב. אין נקודת מוקד אחת, אין נתיב לתוך התמונה, רק משטח שמתנהג כפי שבריכה אמיתית מתנהגת כשמביטים בה יותר מדי זמן, מתפרק לדפוס ולפני שהוא מתגבש שוב לפרחים.
על קיר, היעדר נקודת מבט קבועה הוא בדיוק הקסם: התמונה נקראת כדפוס מופשט מקצה החדר ומתגבשת למים ופרחים מזוהים רק עם ההתקרבות, מחזיקה את תשומת הלב בשני המרחקים. הירוקים הגבוהים וההבזק המזדמן של אדום גורמים לה לשבת בנוחות בחדר עם אור חם או קר כאחד, וצורתה המרובעת מעניקה לה יציבות בלתי רגילה בהשוואה לבדים המוארכים הנפוצים יותר בסדרה.
