קתדרלת רואן, סוף היום
אורו האחרון של היום אינו דועך בצורה אחידה מבניין. הוא מטפס. הרחוב הופך לכחול תחילה, אחר כך השערים, ואז אבני הבנייה הנמוכות, בעוד שחלקו העליון של המגדל שומר על פיסת חום לכמה דקות ארוכות יותר מכל מה שמתחתיו. כל מי שצפה בחזית הפונה מערבה בסוף אחר הצהריים מכיר זאת. מונה צפה בזה מחדר שכור מול קתדרלת רואן, וזה כמעט שבר אותו.
הוא עבד שם בשתי תקופות, ב-1892 ושוב ב-1893, מחדרים ששכר מול החזית המערבית. לא על קנבס אחד בכל פעם. על רבים בבת אחת, מונחים ומוערמים, כך שכאשר האור השתנה הוא יכול היה להניח אחד בצד ולקחת אחר שתואם את התנאים החדשים. החדר היה בית מלאכה ליירוט מטרה נעה. הוא תיאר את העבודה כמייסרת. הוא אמר שהיא נתנה לו סיוטים.
אדם בחדר שכור, מפסיד
הבינו את המלכודת שהציב לעצמו. הוא החליט שנושא הציורים הללו אינו קתדרלה. הנושא הוא האור על קתדרלה ברגע מסוים, מה שאומר שהמוטיב פג בזמן שצבע אותו. ענן שחוצה את השמש לא הפריע לעבודה. הוא סיים את הגרסה של אותו יום של העבודה.
בגיל חמישים ושתיים היו לו האמצעים הטכניים לצייר כמעט כל דבר שראה. מה שלא היה לו, ולעולם לא יכול היה להיות לו, היה זמן. סוף היום הבהיר זאת בצורה האכזרית ביותר, כי השעה הסופית היא השעה המהירה ביותר. טמפרטורת הצבע של האור נופלת מקיר תוך דקות בדמדומים. מה שיש לך על הבד כשזה נעלם הוא מה שיש לך.
הוא לא סיים את התמונות הללו ברואן. הוא הביא אותן הביתה ועבד עליהן בסטודיו ב-1894, כיוון כל אחת מול האחרות עד שהסדרה החזיקה מעמד כסט, והציג אותן ב-1895. העיכוב הזה מגלה לכם כמה קשה היה הקרב. הוא היה זקוק לשנה של רוגע כדי לפתור את מה שתפס בכמה שבועות קדחתניים.
מדוע סוף היום אינו צבע, הוא קריסה
בצהריים השמש עושה את התיאור עבורכם. בסוף היום השמש מפסיקה לתאר ומתחילה לערוך. פרטים מוסרים. צל עולה ונאגר. נראה שהאבן, שספגה חום כל היום, מוארת זמנית מבפנים ולא מבחוץ, ואז גם הרושם הזה נעלם.
זו הסיבה שהתמונה נקראת פחות כמו אדריכלות ויותר כמו וילון אבן. התחריטים, הפסלים, ההיגיון האנכי של חזית גותית, כל זה קיים כנפח וכקצב ולא כשרטוט. מונה לא היה רשלני. הוא דיווח איך חזית נראית בפועל כשהאור עליה התנקז: מסה עם חללים, לא דיאגרמה.
איך זה נוצר
הצבע עבה. לא עבה באופן דקורטיבי, אלא בנוי ברכסים ובגושים שתופסים אור אמיתי בחדר אמיתי, כך שלפני השטח של הקנבס יש חספוס מגיב לחספוס של הבניין. זה אחד הרעיונות המוזרים והטובים ביותר בכל הסדרה. הוא נתן לתמונה של אבן מגולפת עור שמתנהג קצת כמו אבן מגולפת.
הצבע מונח בתווים סמוכים קטנים ולא מעורבב לגוון אחד. כחולים יושבים מול סגולים, סגולים מול ורדרדות עמומה, ובמקום שהחום שורד הוא נגרר על הקר במקום להתמזג לתוכו. הביטו בשקעים העמוקים ביותר של השערים ותמצאו שהכהים אינם חום או שחור. הם כחול וסגול רוויים, שזה מה שצל על אבן חיוורת הוא באמת באותה שעה, וזו בדיוק התצפית שדור הציירים הקודם לא היה מוכן לעשות.
בניין שצויר כאילו היה מזג אוויר
כדאי לעצור ולחשוב כמה מוזר כל הפרויקט. חזית קתדרלה גותית היא האובייקט המעוצב בכוונה ביותר בעיר מימי הביניים. כל שכבת אבן נחתכה בכוונה, כל דמות הוצבה לפי תכנית, ובמשך מאות שנים הדרך הנכונה לצייר אחת הייתה לתעד את הכוונה הזו במדויק. מדדו, כבדו את הסימטריה, ציירו נכון את התחריטים.
מונה לא עשה אף אחד מאלה. הוא התייחס לאובייקט מעוצב גדול כאילו היה ענן, משהו שאין לו מראה קבוע כלל, שתכונתו האמינה היחידה היא שאור קורה לו. הבניין כאן אינו מתואר. הוא מדווח ברגע, באותה רוח שצייר עשוי לדווח על גל או ערפל.
זה היה רעיון תוקפני, והסדרה הופכת את הטיעון לבלתי ניתן להתחמקות, כי אי אפשר להסתכל על קנבס אחד בלי לדעת שיש אחרים. כשהוצגו יחד ב-1895, הקבוצה אמרה לצופים משהו לא נוח: שהאנדרטה הקבועה מאבן שחשבתם שאתם מסתכלים עליה זמינה לכם רק כמראה זמני. ראו אותה בשמונה, בצהריים ובדמדומים וראיתם שלושה אובייקטים שונים, שאף אחד מהם אינו אמיתי יותר מהאחרים.
הקנבס של סוף היום הוא המקרה הקיצוני של הטיעון הזה. זוהי הגרסה שבה הבניין כמעט נכנע. עוד עשרים דקות ולא היה נשאר מה לצייר מלבד מסה כהה מול שמיים מתקררים, ועבודת היום הייתה מסתיימת, כמו רבות אחרות, בלתי גמורה.
מה להסתכל עליו עכשיו
- התחילו מלמעלה וקראו כלפי מטה. מצאו את הנקודה הגבוהה ביותר שעדיין נושאת חום ושימו לב באיזו מהירות, בסנטימטרים, החום הזה הופך לסגול קר. השיפוע הזה הוא השעון של התמונה.
- הביטו אל תוך פתחי השער. תנו לעין שלכם להסתגל כמו בחדר עמום. הכהים נפרדים לצבעים ברורים אחרי כמה שניות.
- שימו לב שאף קצה בציור אינו חד באמת. בדמדומים העין האנושית מאבדת חדות לפני שהיא מאבדת צבע, והקנבס משחזר את הכשל הזה.
- עמדו קרוב מספיק כדי לראות את רכסי הצבע, ואז חזרו לאחור עד שהאבן מתאספת מחדש. אי שם בסביבות שני מטרים וחצי הכל נצמד לבניין. זה המרחק המדויק שהתמונה תוכננה עבורו.
איך זה מתנהג על קיר אמיתי
ציור דמדומים הוא ציור ערב. תחת אור יום קריר הכחולים שולטים והקנבס שומר על מרחק קל, מכובד וקצת חמור. תחת אור מנורה חם אחרי החשיכה, הכתומים והוורדים השורדים באבן העליונה מתעוררים והתמונה הופכת חמה ואינטימית יותר באופן ניכר. מעט ציורים משתנים כל כך בין ארבע אחר הצהריים לתשע בלילה.
הפורמט אנכי באופן מובהק והקומפוזיציה היא מסה אחת גדולה ללא הקלה, ולכן היא זקוקה למרחב נשימה משני הצדדים. על קיר גלריה צפוף הוא הופך ללוח אפור. לבד על עמוד קיר צר, מעל קונסולה או בקצה מסדרון, הוא עושה את ההפך: הוא נותן לקיר גובה ועוצר את העין בקצה חדר.
מכיוון שהמשטח מרקמי, אור אלכסוני הוא ידידכם. מנורה המוצבת בצד, במקום ספוט ישיר, תרים את הצבע הבנוי ותחיה את כל הפנים. ומכיוון שהפלטה חיה בכחול, סגול ואפור אבן, הוא יושב באופן טבעי עם קירות קרים, עץ כהה, ברזל ופשתן לא מולבן, והוא יהרוג בשקט כל אובייקט סמוך שמנסה להיות בהיר. זה לא פגם. מונה בילה שתי תקופות ושנת עבודת סטודיו ביצירת תמונה שמסיימת את הוויכוח בחדר. היא עדיין עושה זאת.
עוד מהאוסף הזה
הביאו את הציור הזה הביתה
בחרו רפרודוקציית שמן מצוירת ביד לגימור מכחול אמיתי, או הדפסת קנבס ארכיוני לגרסת תמונה חדה בסגנון מוזיאון. כל גודל שומר על הפרופורציות המקוריות.
צפייה ביצירה ובאפשרויות
קריאה נוספת
אימות המקור בPushkin Museum of Fine Arts רשומת אוסף והמשך ליצירות קשורות בקטלוג.