מונה, קתדרלת רואן, מזג אוויר מעונן (1892): הסיפור

קתדרלת רואן, השער, מזג אוויר מעונן מאת קלוד מונה — קתדרלת רואן, הפורטל, מזג אוויר מעונן, 1892; Musée d'Orsay · צפייה ברפרודוקציה

דמיינו חדר קטן שכור בקומה עליונה, כיסא, ערימת קנבסים נשענת על הקיר, וחלון שממולא כולו בחזית הקתדרלה. לא נוף של קתדרלה; הדבר עצמו, קרוב מספיק שהוא ממלא את הזכוכית מקצה לקצה, כל כך קרוב שאי אפשר לראות את ראשו או את הקרקע עליה הוא עומד.

עכשיו דמיינו לבלות שני חורפים בחדר הזה.

הוא שכר חדרים מול החזית המערבית של קתדרלת רואן ב-1892 ושוב ב-1893, ועבד על אותה כותל אבן בשני המסעות. לא קנבס אחד בכל פעם; רבים בבת אחת, מוערמים ומוחלפים, כי האור נע מהר יותר משהספיק לצייר. הוא סיים את הקבוצה בסטודיו ב-1894 והציג אותם ב-1895. הוא כתב שהעבודה נתנה לו סיוטים.

זו גרסת מזג האוויר האפור. מכולם היא הכי פחות מושכת בעליל, והיא זו שמסבירה למה כל הפרויקט נועד.

הציור שנתן לו סיוטים

הרעיון נשמע פשוט וקרוב למשוגע בפועל: לצייר את אותו אובייקט בלתי ניתן להזזה שוב ושוב, לשנות רק את האור, ולראות מה קורה.

הבעיה היא שאור על חזית אבן משתנה ללא הרף ולעולם לא חוזר על עצמו בדיוק. בבוקר בהיר השמש חוצה את החזית תוך שעה-שעתיים, מטילה את הגילוף העמוק לתבליט קשה ואז משטחת אותו. ביום מעונן כל העניין יושב בשטיפה אחידה ומפוזרת שמשתנה ככל שהענן מתעבה או מתדלדל. כדי לתפוס כל מצב נתון היה לו אולי עשרים דקות; ואז המצב הזה נגמר, והדרך היחידה להמשיך הייתה להניח את הקנבס בצד ולקחת אחר שתואם את התנאים החדשים.

אז החדר התמלא בקנבסים. הוא נע ביניהם כשהאור נע, עבד על כל אחד כל עוד האפקט המסוים שלו נמשך, ואז חיכה, לפעמים ימים, עד שהאפקט הזה יחזור. מזג האוויר לא משתף פעולה. שבוע של גשם פירושו שבוע בלי לגעת בחצי מהקנבסים בחדר.

הוא היה בן חמישים ושתיים, בשיא כוחותיו ומוניטין שלו, והוא נעל את עצמו מרצון בחדר קטן כדי להילחם בבניין. הסיוטים לגמרי אמינים. יש סוג מוזר של לחץ בפרויקט שבו הנושא לא יכול להשתנות, לא יכול להשתפר, ולא יכול להיות מואץ, והמשתנה היחיד הוא משהו שאין לך עליו שליטה כלל.

למה מזג אוויר מעונן הוא הקשה

גרסאות מוארות השמש של הקתדרלה קלות יותר להעריץ וקל יותר לצייר. אור שמש עושה חצי מהעבודה: הוא מייצר צל חזק, מבנה ברור וצבע ברור. האבן הופכת לזהובה בצד אחד וכחולה בצד השני, והנה התמונה שלך.

מזג אוויר אפור לוקח את כל זה. תחת שמיים כבדים החזית מאבדת את הצללים שלה, המבנה שלה מתרכך, וכל החזית הופכת למסה אחת בעלת ערכים קרובים. אין דרמה זמינה. לצייר שעומד מול זה יש שתי אפשרויות: להמציא ניגודיות שאינה שם, או למצוא את הצבע בתוך אפור ולעשות את התמונה מתוך זה.

הוא לקח את הדרך השנייה, וזו הסיבה שהקנבס הזה שווה את הזמן.

תסתכלו מקרוב וכמעט אין צבע אפור בציור. האבן בנויה מכחול, לילך, ורוד קר, ירוק חיוור, אוקר עמום בשקעים, ואלה יושבים זה ליד זה במגעים שבורים וקטנים כך שבמרחק הם מתמזגים למשהו שנקרא כאבן מעוננת ומקרוב הם לא דבר כזה. השער העמוק אינו חום או שחור; הוא כחול-סגול כהה עם תווים חמים קבורים בתוכו.

הצבע הוא גם פיזית עבה. בקנבסים אלה המשטח בנוי בשכבות קרום, גרגיריות, ואי אפשר שלא לשים לב שהציור קיבל את המרקם של הדבר שהוא מתאר. אבן בלואה, צבועה בצבע בלוי. זה לא צירוף מקרים; הוא בנה את המשטח במהלך פגישות חוזרות ונשנות ואז סיים את הקבוצה בסטודיו, והחומר המצטבר הוא חלק ממה שגורם לו להיקרא בנייה באבן.

ללמוד לראות את זה: אפור הוא לא אפור

זו תמונה שלא נותנת כלום למבט חטוף והרבה למבט איטי.

תסתכלו על אזור מרובע בגודל כף יד אחד של האבן. אל תסרקו את כל החזית. בחרו פיסה והישארו עליה. תוך כעשרים שניות היא תפסיק להיות אפורה ותתחיל להיפרד לוורודים, כחולים וירוקים. זו כל החוויה של הציור ואי אפשר למהר אותה.
מצאו את הנקודה הכהה ביותר. היא תהיה בתוך השער, הכניסה השקועה. שימו לב שהיא לא שחורה ויש בה צבע. ואז שימו לב איך כל דבר אחר בתמונה נמדד מולה.
מצאו את הנקודה הבהירה ביותר. היא בדרך כלל אזור קטן של בנייה עליונה שתופס את מה שהשמיים מציעים. בין זה לשער נמצא כל הטווח של הציור, וזה טווח צר; הוא עובד בפס צר של ערכים ומשיג ממנו כמות עצומה.
תסתכלו על הקצוות של הארכיטקטורה. הפרט המגולף אינו מצויר. אין קווי מתאר. כל קשת, עיטור ועמוד עשויים על ידי הצבת צבע אחד מול אחר, ובמקום שבו האור הוא החלש ביותר הצורות באמת מתמוססות. צעדו אחורה והן מתחברות מחדש.
שימו לב מה נחתך. החלק העליון של החזית קטוע. גם הבסיס. אין רחוב, אין שמיים לדבר עליהם, אין עובר אורח, אין תחושה של הבניין כאובייקט העומד בעיר. הוא הסיר את כל זה כדי שלא תוכלו להסתכל על התמונה כפורטרט של אנדרטה. אתם תקועים עם המשטח והאור, וזה מה שהוא רצה.

הדבר המוזר ביותר בגרסה האפורה הוא כמה היא מרגישה כמו מזג אוויר ולא כמו ארכיטקטורה. הבניין הפך לאירוע אטמוספרי. אפשר כמעט להרגיש את הרטיבות.

איך זה מתנהג בחדר אמיתי

זו תמונה ארכיטקטונית והיא מתנהגת ארכיטקטונית, מה שהופך אותה לשימושית בדרכים שנופים לא.

היא אנכית מאוד. זה נדיר ובעל ערך, כי לרוב הקירות ברוב הבתים יש לפחות חלל אחד גבוה וצר שנופים אופקיים לא יכולים למלא: ליד דלת, בין שני חלונות, במדרגות, על קיר ארובה, בסוף מסדרון. הקנבס הזה נוצר בדיוק לצורה הזו, והוא גורם לתקרה נמוכה להיראות גבוהה יותר.

הפלטה רכה וקרובה בגוונים; לילך עמום, כחול-אפור, אוקר חיוור, בלי צבע רווי בשום מקום. זה אומר שהוא אף פעם לא מתחרה. בחדר עם רהיטים חזקים, טקסטיל מעוצב או הרבה ספרים הוא מחזיק מעמד בלי להוסיף רעש, ובחדר מינימליסטי הוא מספק מרקם במקום צבע.

מול קיר לבן הוא יכול להיראות מעט דהוי, אז זה אחד הנושאים הבודדים שבאמת מעדיפים רקע בגוון: אפור חם, אבן, גריידג', חימר חיוור, או משהו כהה יותר. על קיר פחם עמוק או כחול דיו הוא הופך למדהים, כי החזית החיוורת מתרוממת מהמשטח והתמונה מקבלת את העומק שאור מעונן מונע ממנה.

אור חשוב כאן יותר מאשר כמעט כל נושא אחר. זהו ציור על קריאת צבע עדין בתוך טווח צר, ומנורה חלשה תשטח אותו למלבן אפור. תנו לו אור טוב ואחיד, מלפנים, ולעולם אל תאירו אותו מהצד; אור אלכסוני יגזים במרקם הפיזי של הצבע ויהפוך תמונה על אווירה לתמונה על משטח.

ותלו אותו במקום שבו מישהו יכול לעמוד קרוב. עשרים שניות במרחק זרוע זה מה שהקנבס הזה מבקש, וזה התשלום היחיד שהוא דורש.