קתדרלת רואן, הפורטל, אור בוקר
דמיינו את הסטודיו, לא את הקתדרלה. השנה היא 1894, וקירות החדר מכוסים בציורים של אותו בניין. עשרים ויותר מהם, חזית אחת שחוזרת על עצמה בכל שעה שבה אפשר לראות אותה, נשענת על כיסאות ומדפים ועל הקרניז. גבר בשנות החמישים לחייו הולך לאורך השורה עם מכחול, מוסיף נגיעה כאן, מקרר קטע שם, נסוג לאחור, ממשיך הלאה. הוא כבר לא מצייר את רואן. הוא מכוונן אותה.
זה החלק בסיפור שנשמט. מסעות רואן התרחשו ב-1892 ו-1893, בחדרים שכורים מול החזית המערבית, עם קנבסים רבים שצוירו במקביל כך שכל אחד מהם יותאם לתנאי תאורה חוזרים. אבל הציורים לא הסתיימו שם. הם חזרו הביתה לא פתורים ובילו שנה שלמה בהתאמה הדדית לפני שהוצגו ב-1895. לכן ציור בוקר כמו זה הוא שני דברים בו-זמנית: תיעוד של שעה קרה ספציפית מול האבן, ואובייקט מחושב שנוצר זמן רב לאחר מכן על ידי אדם שעומדות מולו כל שאר השעות.
השעה שלפני הגעת השמש
שעת בוקר מוקדמת מול חזית הפונה מערבה היא סיטואציה מיוחדת, כי השמש זורחת מאחורי המבנה. השמיים שמעל ומעבר למגדלים כבר בהירים ומתחממים במהירות. האבן עצמה עדיין נמצאת בצל של עצמה, אוחזת בכחול של הלילה שעדיין לא נשרף.
לכן החזית בציור הזה אינה מוארת כפי שאנשים מצפים שציור שטוף שמש יהיה מואר. היא קרירה, זוהרת, מעט פנינתית, והאור נראה כאילו הוא מחלחל דרכה במקום לפגוע בה. הפורטל הוא באר של כחול. עבודת האבן העליונה קולטת את החום הדק הראשון, ויש רגע של ורדרדות חיוורת שבו המגדל מגיע לשמיים הפתוחים.
כל מי שהיה בחוץ מוקדם מכיר את התחושה של אותה חצי שעה. האוויר קר מספיק כדי להרגיש בו, הרחוב שמתחת שקט יותר ממה שיהיה כל היום, והבניין נראה כמו דבר שעמד שם כל הלילה, מה שהוא אכן עשה.
למה הוא אמר שזה נתן לו סיוטים
למיזם הזה היה פגם עיצובי בליבו, ומונה ידע זאת. הוא הפך אירוע חולף לנושא של מדיום איטי. צבע שמן לוקח זמן. האור לא נותן לך שום זמן. בנוסף, הוא התחייב לסדרה, מה שאומר שאף קנבס אחד לא יכול היה להישפט לבד. כל אחד היה צריך להיות נאמן לשעתו וגם נכון ביחס לעשרים אחרים.
הוא תיאר את העבודה כמייסרת ואמר שהיא נתנה לו סיוטים, וציורי הבוקר הם המקום שבו מרגישים את הקושי ביותר, כי אור הבוקר הוא האור הכי פחות יציב ביום. הוא משנה את אופיו תוך דקות, לא שעות. השלב הכחול הקר שהציור הזה נמצא בו מסתיים כמעט מיד כשמתחיל.
שנת הסטודיו ב-1894 הייתה הפתרון של אותה עמדה בלתי אפשרית. לא רמאות, בדיוק. אלא הודאה שתמונה של רגע לא יכולה להסתיים בתוך הרגע עצמו, ושזיכרון, השוואה ושיפוט חייבים להשלים את מה שההתבוננות התחילה.
מה המטרה האמיתית של סדרה
אנשים לפעמים מניחים שסדרה היא מכשיר מסחרי, דרך להפיק כמה ציורים מרעיון אחד. ההפך הוא הנכון כאן, וזה עלה לו יותר מאשר פיזור של תמונות נפרדות היה עולה אי פעם.
קנבס יחיד של קתדרלה בשחר הוא תמונה יפה של בניין בבוקר. עשרים קנבסים של אותו בניין בעשרים שעות הוא הדגמה, ומה שזה מדגים הוא שהמראה של דבר אינו תכונה של הדבר. שימו את גרסת הבוקר ליד גרסת הצהריים ואתם לא יכולים להעמיד פנים שהן מראות את אותו אובייקט. האבן היא קבועה. כל מה שאתם באמת רואים הוא משתנה.
זו הסיבה ששנת עבודת הסטודיו ב-1894 לא הייתה אופציונלית. סדרה חייבת להיות עקבית פנימית כדי להעביר את הנקודה. אם קנבס אחד מכוון מעט לא נכון, הטיעון דולף. אז הציורים הותאמו זה מול זה, שעה אחר שעה, עד שהסט התנהג כמו סולם.
ההשלכה על הקנבס הספציפי הזה היא שהוא גם ציור בודד וגם חבר במשפחה. הוא עובד לבד, כחזית כחולה וקרירה המוארת מאחור, והוא גם התו המושמע בקצה אחד של רצף. כשאנשים ראו את הסדרה שהוצגה ב-1895, זו הייתה הפעם הראשונה שרבים מהם חוו קיר של נושא אחד שחוזר על עצמו. שום דבר בציור לא הכין קהל להסתכל ככה. אתם, במובן מסוים, עדיין עושים משהו חדשני כשאתם מסתכלים בקפידה על אחד מאלה.
המשטח, ומה הוא מחקה
תתקרבו. הצבע עבה, קרום, מונח בנגיעות מגושמות שבולטות מהקנבס. אבן גותית מטווח קרוב היא מחוררת, בלוייה ומחוספסת, ומונה נתן לתמונה שלו עור מקביל. ההחלטה הזו עושה שני דברים. היא הופכת את הציור לאובייקט פיזי שקולט אור מלוכסן בחדר אמיתי, והיא ממיסה את הרישום, כך שאף קו בתמונה אינו חד.
שיטת הצבע עקבית לאורך כל הסדרה וקל לראות אותה בציור בוקר. הצללים עשויים מכחול וסגול במקום חום. ההדגשות עשויות מורדרדות חיוורת, קרם וירוק במקום לבן. שום דבר אינו גוון מעורב יחיד. כל סנטימטר מרובע הוא מארג של צבעים שכנים שנפתרים במרחק.
קריאת התמונה
- מצאו את הכחול הקר ביותר ואת התו החם ביותר בציור ושימו לב כמה רחוקים הם זה מזה על הבד. בגרסה הזו החמימות גבוהה והקור נמוך, וזהו החותם של שמש שעדיין עולה מאחורי הבניין.
- הביטו לקשת הפורטל ותנו לעין שלכם לנוח. מה שנקרא כחלל כהה מתפצל, אחרי רגע, למספר צבעים קרירים מובחנים.
- בדקו את הקצוות מול השמיים. הם רכים ושבורים. בשעה הזו, עם אור חזק מאחורי מסה, קו המתאר באמת מתמוסס.
- מצאו את מרחק הצפייה שבו האבן מתפקעת לארכיטקטורה. זה בדרך כלל שתיים או שלוש פסיעות אחורה יותר ממה שאתם מצפים.
איך הוא מתנהג על קיר אמיתי
ציורי בוקר הם החברים הקרירים ביותר בסדרה והקלים ביותר לחיות איתם בפנים מודרניים. הכחולים הדומיננטיים, האפורים הפנינתיים והוורדים החיוורים נקראים כמעט כנייטרליים מצדו השני של החדר, והתמונה שומרת על קומפוזיציה באור יום במקום לדרוש זרקור.
הוא במיטבו בחדר עם אור צפוני או מזרחי, שמחמיא לחצי הקריר של הפלטה. בחדר חם מאוד מואר במנורות הכחולים הופכים לאפורים מעט והתמונה מאבדת חלק מאיכות השחר שלה, אז אם החדר חם בלילה, כוונו את התאורה לקרירה יותר או קבלו שיש לכם גרסת ערב וגרסת בוקר של אותו אובייקט.
פורמט אנכי, מסה מרכזית כבדה, מעט מאוד התרחשויות: זה רוצה קיר נקי עם שוליים משני הצדדים ושום דבר תלוי לצידו. הוא מזדווג היטב עם טיח קריר, אפור-ירוק חיוור, עץ כהה וכל קיר שנוטה לכחול. הוא נלחם בצהובים חזקים ובדוגמאות עמוסות. תלו אותו מעט מעל גובה העיניים והאירו אותו מצד אחד כדי שהצבע הבנוי יתפוס, וזה עושה משהו שמעט ציורים מצליחים לעשות. זה גורם לחדר להרגיש כמו שעת בוקר מוקדמת בכל שעה שבה אתם במקרה נכנסים.
עוד מהאוסף הזה
הביאו את הציור הזה הביתה
בחרו רפרודוקציית שמן מצוירת ביד לגימור מכחול אמיתי, או הדפסת קנבס ארכיוני לגרסת תמונה חדה בסגנון מוזיאון. כל גודל שומר על הפרופורציות המקוריות.
צפייה ביצירה ובאפשרויות
קריאה נוספת
אימות המקור בJ. Paul Getty Museum רשומת אוסף והמשך ליצירות קשורות בקטלוג.