ערימות השחת, סוף הקיץ
עמדו ליד אחת מהערימות הללו וההפתעה הראשונה היא הגודל. ערימת תבואה כזו אינה חבילה. היא מבנה בנוי, גבוה מאדם, מכוסה בקש בקצה העליון נגד הגשם, דחוס מספיק כדי להרחיק מים ולעמוד חודשים. יש לה ריח, יבש ומאובק ומעט מתוק. דחפו יד לתוך דופן הערימה והקש מתנגד, ואז נכנע. זה לא נוף. זה מזון לשנה והכנסה לשנה, עומד בשדה וממתין לדיש.
זה מה שמונה צייר. לא מוטיב ציורי. רכוש של מישהו, בשדה ליד ביתו בג'יברני, בנקודה בשנה שבה הקציר כבר נאסף, השיבולים הופכות למוזהבות ואפורות, והאור התחיל להתארך אך טרם איבד מחומו.
סוף הקיץ הוא שעה ספציפית, לא עונה
הסדרה כולה עובדת בכל אור ובכל עונה, אבל קנבס זה שייך לרגע מסוים מאוד: סוף הקיץ, בשעת אחר הצהריים המאוחרת, כשהשמש ירדה מספיק כדי שכל מה שהיא נוגעת בו יחמם, וכל מה שהיא מחמיצה יהיה קריר באופן מפתיע.
אפשר לתארך אותו לפי הצל. הוא ארוך, ומונח על פני השיבולים כגוש צבע מוצק ולא כמריחה כהה. ואפשר לתארך אותו לפי השדה. היבול נקצר. מה שנשאר הוא שיבולים חתוכות, יבשות ובלונדיניות, עם הגוון של שדה שנאפה במשך שלושה חודשים ועומד לההפך.
פיצול הטמפרטורה הוא הנקודה. הצד המואר של הערימה הוא כתום, אוקר, צבע קש חם עם משקל אמיתי של פיגמנט עליו. הצד המוצל הופך לסגול וירוק-כחלחל. על ערימה אמיתית, באותה שעה, זה בדיוק מה שקורה: השמש הישירה חמה וכל השאר מואר רק על ידי הכחול של השמיים הפתוחים. מונה אינו מסגנן. הוא מילולי בצורה יוצאת דופן.
יש גם ריח לתקופה זו של השנה שהתמונה נושאת איכשהו. שיבולים חתוכות בתחילת ספטמבר הן יבשות ומאובקות ופולטות חום שנאגר במהלך היום, והשדה מלא בתנועה קטנה: חרקים, ציפורים שעובדות את האדמה בחיפוש אחר גרעינים שנשפכו, קול של גבעולים יבשים מתחת למגף. זה הרגע הנוח ביותר בכל השנה החקלאית לעמוד בשדה, וזה נראה. הצבע רגוע כאן באופן שהוא פשוט לא בקנבסים של החורף, שבהם כל משיכת מכחול נעשתה בידיים קרות ובחיפזון.
הסדרה שלבסוף השתלמה
הוא עבד על הערימות בשדה ליד ביתו במשך בערך 1890 ו-1891, וזה שינה את חייו. הציורים נמכרו במהירות ובהצלחה דרך הסוחר שלו דוראן-רואל, ואחרי עשורים של חרדה כלכלית הוא הפך לפתע לצייר שאנשים התחרו לקנות ממנו. הוא שכר את בית ג'יברני ב-1883 וקנה אותו ב-1890. הערימות הופיעו בדיוק ברגע שהוא היה זקוק להן.
שיטת העבודה הייתה כבר מוזרה והפכה למוזרה יותר. הוא לא צייר קנבס אחד בכל פעם. הוא היה נושא כמה אל השדה בבת אחת ומציב אותם יחד, עובר מאחד לשני כשהאור השתנה, עובד על כל אחד רק בתנאים שבהם התחיל אותו. אם האור השתנה, הוא החליף קנבס. אם מזג האוויר שתמונה מסוימת הייתה זקוקה לו לא חזר במשך ארבעה ימים, התמונה ההיא חיכתה ארבעה ימים.
זה נשמע כפייתי וזה היה. זה גם ייצר משהו שאיש לא עשה באמת לפני כן: קבוצת תמונות שבה האובייקט קבוע במכוון וכל השאר הוא הנושא. הערימה היא בקרה. שנה רק את האור, והאור הופך לנראה.
מה להסתכל עליו בזו
התחילו עם החרוט של הערימה ועקבו אחר הקצה שבו המואר פוגש את הלא-מואר. אין קו. המעבר מתרחש דרך צבע, חם גולש לקר על פני כמה סנטימטרים של משיכות שבורות, וזו הפנייה הצבעונית הרכה הזו שגורמת לערימה להיקרא כגוש עגול ומוצק ולא כמשולש שטוח.
אז הביטו בצל על האדמה. שאלו את עצמכם מה הצבע שלו בפועל. רוב האנשים אומרים אפור עד שהם מסתכלים כראוי ומוצאים כחול, סגול, ירוק, ובמקומות מסוימים תו חם שבו אור קפץ חזרה אליו מהשיבולים. זה האזור הצבעוני ביותר בתמונה וזה החלק שמייצג את היעדר האור.
הביטו בחלק העליון של הערימה, בכובע הקש. הוא נושא בדרך כלל את תו הצבע החזק ביותר בכל הקנבס, כי זה החלק שמוטה בזווית הישירה ביותר אל השמיים.
הביטו במישור הקרקע ובאיך הוא בונה מרחק על פניו. קרוב לקצה התחתון, השיבולים צבועים במשיכות נפרדות ומובחנות שניתן לספור. באמצע הדרך, המשיכות מתמזגות. בצד הרחוק של השדה הן גוון יחיד נגרר. שום דבר אחר לא עושה את עבודת הפרספקטיבה.
לבסוף, הביטו ברקע, שיהיה פס נמוך של עצים, גגות או צלע גבעה. הוא כמעט תמיד קריר ובהיר יותר משאתם מצפים, והוא מצויר בכוונה תחתית כך שהערימה נשארת האובייקט היחיד הממומש במלואו.
לחיות עם תמונה חמה
אור סוף הקיץ הוא הקצה החם ביותר של הסדרה כולה, ולזה יש השלכות מעשיות. זו תמונה שמעלה את הטמפרטורה הנתפסת של חדר. בחלל הפונה צפונה שתמיד מרגיש קצת קר, היא עושה יותר עבודה ממנורה.
הפלטה היא זהב, אוקר, קש, צל סגול ושמיים נמוכים קרירים. היא ידידותית לעץ, לעור, לנייטרלים חמים, לטרקוטה ולפשתן לא מולבן. קשה יותר למקם אותה מול סכמות אפור-כחול קרירות, שבהן הכתום יכול להיראות כאילו הוא מתווכח.
מבחינה קומפוזיציונית היא פשוטה, מה שהופך אותה לחזקה מרחוק וקלה לתלייה. מסה אחת גדולה, צל ארוך אחד, אופק. הפשטות הזו אומרת שהיא לא הופכת לרעש חזותי בחדר עמוס והיא לא נראית ריקה בחדר חשוף.
היא גם משתלבת היטב בצורה יוצאת דופן, כי היא נוצרה כחלק מסדרה. שתיים או שלוש תמונות ערימה באורות שונים התלויות יחד עושות בדיוק מה שמונה התכוון: הן הופכות את האובייקט הקבוע למכשיר מדידה ומאפשרות לקרוא את ההבדל באור ביניהן במבט חטוף.
למה ערימת קש
אנשים עדיין שואלים למה צייר רציני בילה שנתיים על ציוד חקלאי. התשובה נמצאת בבחירה עצמה. הוא היה זקוק לנושא ללא סיפור, ללא דרמה, ללא משקל היסטורי, ללא דבר שהעין תוסח על ידו. לערימת תבואה יש סגולה אחת מעל לכל: היא לא משתנה. כל מה שמשתנה בתמונות האלה הוא אווירה, שעה, עונה ומזג אוויר, וזה היה הדבר היחיד שבאמת עניין אותו אי פעם.
קנבס זה מוחזק על ידי מוזיאון ד'אורסה. הוא מתעד אולי ארבעים דקות של ערב חם בסוף קיץ מלפני יותר ממאה שנה, בשדה במרחק הליכה של דקות ספורות מבית שצייר בדיוק הצליח לקנות.
עוד מהאוסף הזה
הביאו את הציור הזה הביתה
בחרו רפרודוקציית שמן מצוירת ביד לגימור מכחול אמיתי, או הדפסת קנבס ארכיוני לגרסת תמונה חדה בסגנון מוזיאון. כל גודל שומר על הפרופורציות המקוריות.
צפייה ביצירה ובאפשרויות
קריאה נוספת
אימות המקור בMusée d'Orsay רשומת אוסף והמשך ליצירות קשורות בקטלוג.