חבצלות מים (נימפאות), 1907 | הבריכה שבנה מונה

מים כהים בכחול-אפור אוחזים השתקפויות בירקרק-לבן בהיר במשיכות מכחול עבות ומקציפות של אימפסטו כבד על פני השטח. — חבצלות המים (נימפאות), 1907; Museum of Fine Arts, Houston · צפייה ברפרודוקציה

שאלו מה נראה בריכה, ורוב האנשים יתארו דבר עם קצוות: גדה, קני סוף, עצים מאחור, שמיים מעל. עכשיו נסו לזכור איך בריכה באמת נראית כשאתם עומדים על שפתה ומביטים מטה. אין אופק. אין שמיים, מלבד השמיים המגיעים ממקור שני מתחת. עלים מונחים שטוחים על מישור שהוא איכשהו גם חור. זהו הגרסה שמונה עשה, ועד 1907 הוא חידד אותה למשהו קרוב לשפה פרטית.

הבד הזה הוא אחד מהכחולים-סגולים. לא הצהריים הירוקים בקיץ, לא הערב הכתום הלוהט, אלא השעה שבה האור עזב את פני המים ומגיע אליהם רק כצבע מוחזר מלמעלה. החבצלות כהות. המים ביניהן הם לילך, כחול, ובמקומות מסוימים סגול עמום חבול, ופרחי החבצלת יושבים עליהם כהפרעות חיוורות קטנות עם קצת חום בתוכן.

הוא בנה את הדבר שצייר

הבריכה לא נמצאה. היא הוזמנה על ידי הצייר מעצמו. מונה שכר את בית ג'יברני ב-1883 וקנה אותו ב-1890. מ-1893 החל לחפור את גן המים, ובשנת 1895 הוסיף את גשר היפני. עד הזמן של הבד הזה הוא עיצב, נטע וטיפח את אותו שטח מים במשך ארבע עשרה שנה.

זה משנה את אופי היצירה בדרך שקל להמעיט בערכה. צייר נוף בדרך כלל מנהל משא ומתן עם עולם שלא תכנן. כאן הוא בחר את הצמחים, החליט על צורת הגדה, וניהל את מה שישתקף בפני השטח על ידי שליטה במה שצומח סביבו. אחר כך הוא עמד מולה למשך שארית חייו, כשלושים שנה, וצייר אותה.

הוא היה באמצע שנות השישים לחייו כשעשה זאת. היו לו כסף ומוניטין עד אז, שניהם הגיעו מאוחר. ערימות התבואה של 1890 ו-1891 נמכרו במהירות וברווח דרך דוראן-רואל והפכו אותו מצייר קשה לצייר מבוקש. הצפצפות לאורך האפטה הגיעו אחר כך, והוא קנה את שורת העצים האלה במכירה פומבית במקום לתת להם להיכרת לפני שסיים איתם. מה שכל זה קנה לו, בסופו של דבר, היה החופש להפסיק לחפש נושאים בכלל.

הבעיה של ציור משטח ללא קצוות

קחו את האופק מתוך נוף ותסירו את העוגן של הצופה. אין עוד קו שאומר לעין היכן העולם נעצר, ואין עליון או תחתון במובן הרגיל.

מה שמונה מחליף הוא האליפסה של חבצלות המים. ליד החלק העליון של הבד הן צרות, מעוכות כמעט לרצועות דקות, כי אתם רואים אותן בזווית נמוכה מעל המים. לקראת התחתית הן נפתחות לצורות עגולות יותר, כי אתם מסתכלים בתלילות רבה יותר כלפי מטה. הפתיחה ההדרגתית הזאת היא הפרספקטיבה היחידה בתמונה, וזה מספיק. עקבו אחריה ותרגישו את מישור המים נשמט מכם.

המכשיר השני הוא כיוון המשיכה. סימנים אופקיים מונחים שטוחים והופכים למשטח. סימנים אנכיים עומדים והופכים להשתקפות, צונחים למטה אל חלל שאין לו רצפה. הוא מחליף בין השניים כל הזמן, וזו הסיבה שהתמונה ממשיכה להתחלף בין קישוט שטוח לעומק אינסופי כשאתם מסתכלים עליה.

השלישי הוא מה שהוא משמיט. אין סבך קנים, אין גדה, אין עצם קבוע למדוד לפיו. התמונה מסרבת לומר לכם כמה גדול כל דבר.

כדאי למדוד את הבד הזה מול מה שעשה עשור קודם לכן באותה בריכה. תמונות גן המים הראשונות שמרו על הגשר היפני בתוכן, והגשר הוא יצירה ארכיטקטונית: יש לו עליון ותחתון, הוא משתרע מגדה אחת לשנייה, הוא אומר לכם בדיוק איפה אתם עומדים וכמה רחבים המים. עד 1907 הגשר נעלם, הגדות נעלמו, ואיתם כל פיסת מידע שנותרה על קנה מידה ומיקום. הוא בילה את השנים האלה בהסרה שיטתית של המעקות מהתמונה שלו, והבד הזה הוא מה שנשאר אחרי שכולם נעלמו.

מה להסתכל עליו, לפי הסדר

תסתכלו קודם על החבצלות, ובמיוחד על הקצוות שלהן. הן לא מתוארות בקו. כל אחת היא מסה של צבע המונחת ליד מסה אחרת של צבע, והקצה קיים רק בגלל ששתי המסות לא מסכימות. זו הסיבה שהן צפות ולא יושבות.

שנית, תסתכלו על הקטעים הבהירים ביותר. בבד סגול כמו זה האזורים הבהירים ביותר הם בדרך כלל שמיים מוחזרים, והם כמעט תמיד קרירים ופחות רוויים ממה שנראה במבט ראשון. הם נקראים כאור בגלל שכל מה שסביבם עמוק יותר, לא בגלל שהם בהירים.

שלישית, חפשו את הפרחים. אין הרבה מהם בדרך כלל, והם נושאים את התווים החמים היחידים בתמונה. כסו אותם באצבע וכל הבד נעשה קר וכבד. הם נושאים עומס מבני למרות שהם זעירים.

רביעית, הסתכלו על הצבע עצמו. בשנים אלה המשיכה רופפת אך עדיין נשלטת, עם שכבות של צבע שבור שנמרחו על פני שכבת בסיס שנראית מבעד לפערים. הפערים האלה הם מקור הרטט. מלאו אותם והמשטח יהפוך מת.

איך הוא מתנהג בחדר

תמונת בריכה סגולה היא שותפה לחדר שונה מאוד מזו ירוקה. קרירה, עמוקה ומעט לילית, היא מורידה את הטמפרטורה של החלל וגורמת לו להרגיש שקט יותר. זה הופך אותה לבחירה טובה במיוחד לחדרים שכבר מקבלים יותר מדי שמש, או לחדר שינה, חדר עבודה או קיר אמבטיה שבו אתם רוצים שהעין תתיישב ולא תבודר.

מכיוון שאין בה אופק, היא לא צריכה להתייחס לקו הרהיטים שלכם. אפשר לתלות אותה גבוה, נמוך, לא במרכז, או בקבוצה, ואף אחת מההחלטות האלה לא תיראה כמו טעות. זהו אחד מהנושאים הבודדים שבאמת אין להם כיוון שגוי ביחס לחדר סביבם.

היא מגיבה חזק לתאורה. באור יום קריר הכחולים והלילך שולטים והתמונה נקראת כמים. באור מנורה חם בערב הסגולים נוטים לוורוד והפרחים באים קדימה. אם יש לכם תאורת תמונה או מנורה חמה לידו, התמונה תשנה את אופייה לעין בין אחר הצהריים לערב.

היא גם אוהבת חברה מהסוג הנכון. קירות צבועים כהים, עץ כהה ומשטחים מאט מתאימים לה הרבה יותר מאשר ברק וניגודיות גבוהה. מול קיר לבן מאוד היא יכולה להיראות כמו שבר. מול גוון בינוני או עמוק היא נראית כמו חלון אל האדמה.

הנושא שמעולם לא נסגר

ברגע שהבריכה הופיעה בעבודתו, היא מעולם לא עזבה. הוא צייר אותה בכל אור וכל מצב רוח למשך שארית חייו, במשך השנים שבהן קטרקט, שאובחן בסביבות 1912, לקח בהדרגה את ראיית הצבע שלו, ועבר את הניתוח של 1923.

הבד הזה מ-1907 שייך לאמצע אותו פרויקט ארוך, כאשר עיניו עדיין עבדו והשאיפה כבר הלכה למקום מוזר מאוד: תמונה של מים שאין בהם דבר מלבד מים, חבצלותיהם, וכל מה שהשמיים עשו מעל, מגיע הפוך. הוא מוחזק במוזיאון לאמנות יפה ביוסטון.