חבצלות המים (אגפנתוס), 1915

שושני מים (אגפנתוס) מאת קלוד מונה; cma — חבצלות מים (אגפנתוס), 1915; Cleveland Museum of Art · צפייה ברפרודוקציה

עמדו בקצה בריכה שקטה באמצע הבוקר והביטו ישר לתוכה. כמעט מיד תאבדו את אחיזת הרגליים. יש את פני המים, עם העלים המונחים עליהם. יש את המים, חומים וירוקים ומלאי גבעולים היורדים למטה. ויש את השמיים, שגם הם שם, מגיעים מלמעלה ומופיעים למטה, כך שאותו מטר מרובע של מים מכיל עלה, עומק וענן בבת אחת. העין שלכם לא יכולה להחליט באיזה מהשלושה להאמין.

עד 1915, זקן אחד הביט במים המסוימים האלה במשך יותר מעשרים שנה, והחל ליצור מהם ציורים גדולים יותר משהבריכה הייתה ראויה להם.

הוא בנה את הנושא לפני שצייר אותו

זה החלק שמדלגים עליו. הבריכה לא נמצאה. הוא התיישב בז'יברני ב-1883 והורה לבנות את גן המים מ-1893, ואז בילה עשרות שנים בשינויו, בנטיעתו ובתחזוקתו. החבצלות נבחרו. הגדה עוצבה. ההשתקפויות שממלאות את הבדים האלה קיימות כי מישהו החליט היכן יעמדו הערבות והאגפנתוס.

אז המוטיב יוצר, במשך שנים, על ידי האיש שבילה את שארית חייו בטענה שהוא פשוט מתעד את מה שהיה מולו. שני הדברים נכונים. הוא צייר מהטבע, והטבע היה מסודר. זו אחת העובדות המוזרות יותר באמנות: אמן שבילה שלושים שנה בבניית נושא לאט כל כך, עד שבסוף הוא כבר לא יכול היה להבחין היכן נגמר הגן והיכן מתחיל הציור.

העובדה השנייה קשה יותר. בסביבות 1912 התגלה שהוא סובל מקטרקט. קטרקט אינו רק מטשטש. הוא מצהיב ומעמעם, כך שכחולים הופכים לאפורים וסגולים לחומים, וכל העולם מקבל הילה חמימה שהולכת ומתעבה מדי שנה. עבור אדם שכל עבודת חייו נשענה על הבחנה בין שני צבעים קרובים במבט אחד, אבחנה זו הייתה תחילתו של מאבק שלא יכול היה לנצח. הקישוטים הגדולים, כולל ציורי האגפנתוס וחבצלות המים שהחלו בסביבות 1914 בסטודיו הגדול השלישי, נוצרו בצלו.

כדאי לדעת מהו אגפנתוס, מכיוון שהוא מעניק לקבוצה את שמה. הוא צמח גדה, לא צמח מים, עם עלים ארוכים דמויי רצועה המתקשתים החוצה וגבעולים גבוהים חשופים הנושאים ראש מעוגל של פרחים כחולים או לבנים. נטוע לאורך שפת הבריכה הוא עושה משהו מאוד ספציפי לנוף. העלים נופלים בקימורים לעבר המים וראשי הפרחים צפים מעליהם על גבעולים דקים מכדי לראותם בבירור מרחוק, כך שכל הצמח נקרא כענן כחול רפוי היושב בינכם לבין פני המים. זה הצורה שמרחפת בציורים אלה, לפעמים נוכחת כצמח ולפעמים נוכחת רק כהשתקפותו, וזה מה שמעניק למים את הקצב האנכי שלהם.

בפנים, בקנה מידה גדול

הבדים המאוחרים האלה לא נישאו אל המים. הם צוירו בסטודיו שנבנה במיוחד גדול מספיק כדי להחזיק אותם, מתוך בריכה שהוא יכול היה להגיע אליה בהליכה של דקה, אבל שאינה, פיזית, מול כן הציור. זה משנה הכל לגבי הדרך שבה הם נוצרו.

עבודה בגודל כזה פירושה שאתה לא יכול לראות את כל התמונה בזמן שאתה נוגע בה. אתה עומד קרוב כדי לעשות סימן ואז你必须 לסגת כדי לגלות מה הוא עשה. יום עבודה הופך לסדרה של התקדמויות ונסיגות, ובגיל שבעים ומשהו, זהו מפעל פיזי לא פחות מאמנותי.

זה גם אומר שניתן היה לעבוד על הציורים ולעבוד אותם מחדש לאורך תקופות ארוכות, שכבה אחר שכבה מיובשת, ולתקן אותם ביחס זה לזה. הביטו מקרוב בפני השטח של ציור חבצלות מאוחר ותמצאו מצבים מוקדמים יותר המופיעים דרך השכבה העליונה, צבעים קרירים קבורים מתחת לחמים יותר, משיכות בכיוון אחד עם משיכות בכיוון ההפוך המונחות עליהן מאוחר יותר. אלה אינם ציורים מהירים שמעמידים פנים שהם מהירים. הם ציורים איטיים שמעמידים פנים שהם רגע.

איך להסתכל על ציור ללא אופק

הדבר הראשון שצריך לשים לב אליו הוא מה חסר. אין קו אופק, אין שמיים בחלק העליון, אין גדה בתחתית, אין שביל הנכנס פנימה ואין נקודת מבט קבועה שאומרת לכם כמה רחוק כל דבר נמצא. הוא הסיר את כל הפיגומים שציור הנוף השתמש בהם במשך ארבע מאות שנה. מה שנשאר הוא משטח, שנצפה מלמעלה, שהולך גם למעלה וגם למטה בבת אחת.

נסו לקרוא אותו בסדר הזה:

מצאו את עלי החבצלת קודם. הם האלמנטים היחידים המונחים שטוח, והאליפסות שלהם הן הרמז היחיד למישור המים. הם גם מתכווצים כשהם הולכים אחורה, וזו הפרספקטיבה היחידה שהציור מרשה לעצמו.
אז מצאו את ההשתקפויות. הן רצות אנכית, כלפי מטה אל תוך הבד, והן עשויות מהשמיים ומהצמחים על הגדה. היכן שהשתקפות חוצה עלה חבצלת, אתם מסתכלים על שני עומקים שונים התופסים נקודה אחת.
אז מצאו את הקטעים הכהים, אלה שנקראים כמים ולא כמשהו המשתקף בהם. אלה הם התווים העמוקים ביותר והם דוחפים כל דבר אחר קדימה.
לבסוף הפרחים עצמם, נגיעות קטנות ובוטות של ורוד ולבן היושבות על גבי הכל, מיושמות אחרונות ונשארות לבד.

ברגע שהפרדתם את ארבעת המרשמים האלה, הביטו כיצד הצבע משתנה ביניהם. ההשתקפויות נמרחות ומתותחות, העלים נטפחים שטוח, הפרחים הם משיכות עמוסות בודדות. המגע עושה את התיאור שציור normalmente היה עושה.

ואז תנו לזה לצאת מפוקוס. הציורים האלה לא בנויים כדי להיפתר. מעבר למרחק מסוים ארבע השכבות מתמזגות לשדה משתנה אחד, וזו בדיוק החוויה של להביט במים עד שאתם מפסיקים לזהות דברים.

מה זה עושה לחדר

משטח מים ללא אופק מתנהג אחרת מנוף על קיר. נוף פותח חור בחדר ושולח אתכם דרכו. זה פורש שדה צבע על פני הקיר ומשאיר אתכם במקומכם. ההשפעה קרובה יותר לאור סביבתי מאשר לנוף, וזה רגוע להפליא מסיבה זו.

קנה המידה חשוב כאן יותר מאשר כמעט בכל נושא אחר. התמונות האלה נוצרו גדולות, והן מאבדות את הטיעון שלהן בגודל גלויה, כי כל הנקודה היא שהתמונה חורגת מקצה תשומת הלב שלכם. בחרו בפורמט הגדול ביותר שהקיר יכול לשאת, ואז תלו אותו נמוך מהרגיל, כך שהמים יושבים מתחת לקו העין שלכם כמו שהם עושים כשאתם מביטים לתוך בריכה.

תנו לו קיר ריק משני הצדדים. כל דבר תלוי קרוב יספק את ההתייחסות האופקית שהציור הסיר במכוון, והאשליה תיעלם. קיר ריק אינו בזבוז מקום כאן, הוא חלק מהיצירה.

זה גם הציור הנדיר שמשתפר באור נמוך. בשעת דמדומים, או מתחת למנורה אחת, הירוקים והכחולים שוקעים והפרחים הוורודים נשארים נראים הכי הרבה זמן, וזה בדיוק מה שקורה בבריכה אמיתית כשהאור דועך. תלו אותו במקום שבו תראו אותו בערב ותקבלו את זה חינם, כל יום, מגן שזקן עקשן נטע ושתל מחדש עד שהסכים להיות ציור.