הרשתות בפורוויל
הרוח באותו חוף אינה נושבת במשבים; היא נשענת. היא באה מהים בדחיפה מתמדת שמשטחת את העשב על ראשי הצוקים וגורמת לבד להתנהג כמו מפרש, וצייר שעובד שם בחוץ משקיע מאמץ רב בהחזקת הציוד שלו כמו במריחת הצבע. מלח חודר לכל דבר. האור משתנה כל עשר דקות כי העננים תמיד בתנועה. בסוף הפגישה הידיים שלך קרות, האוזניים כואבות, והתמונה שלפניך כבר לא תואמת את מזג האוויר שיצר אותה.
שם הוא בחר לבלות בתחילת שנות השמונים של המאה ה-19. פורוויל, ואראנז'וויל, דייפ; רצועה של צוק גיר וחוף חלוקי אבן בחבל נורמנדי, שבה עבד במערכות חוזרות ונשנות, בתנאים שרוב האנשים היו נכנסים הביתה כדי להימנע מהם.
ועל הצוק, פרושים לייבוש, היו רשתות הדייג.
שני סוגי עבודה על אותו צוק
רשתות אינן נוף. הן ציוד, והסיבה שהן מונחות על הדשא היא שיש לייבש אותן, לבדוק ולתקן אותן לאחר כל שימוש, אחרת הן ירקבו. מישהו גרר אותן לשם. מישהו יחזור לקחת אותן.
אז תמונה של רשתות היא תמונה של עבודה, שנעשתה על ידי אדם שהיה בעצמו בעבודה, באותו מזג אוויר, על אותה קרקע. ההכפלה הזו היא הנושא השקט של קנבס זה. אין בו דייג ואין צורך בסירה. עדות העבודה מספיקה; הרשתות מייצגות את האנשים כמו שמעיל על כיסא מייצג את מי שתלה אותו שם.
הוא לא היה זר למצב. הוא גדל על החוף הזה. הוא ידע איך נראה קו חוף עובד כשאף אחד לא מופיע למען מבקר, והוא צייר אותו כך: לא ציורי, לא מסודר, רק הציוד הרגיל של מקום שבו אנשים מוציאים דברים מהים.
יש צל גם על השנים האלו. אשתו קמיל נפטרה ב-1879 בגיל שלושים ושתיים. מערכות נורמנדי של תחילת שנות השמונים הן מה שהוא עשה אחר כך: תקופות ארוכות מחוץ לבית, עבודה לבד במזג אוויר קשה, על חוף שהכיר מילדות. אין צורך לקרוא את התמונות כאבל. כדאי לדעת שזה אדם שהלך לקצה הארץ ועמד ברוח במשך שבועות.
ציור במזג אוויר שנלחם בחזרה
העובדות המעשיות של סוג עבודה זה ראויות לפירוט, כי הן נראות בצבע.
קנבס על צוק חוף חייב להיות משוקלל או קשור, אחרת הוא ייפול מהקצה. הוא עבד עם קנבסים משוקללים נגד הרוח, והסכנה הייתה אמיתית ולא תיאורטית; שלוש שנים לאחר המערכה הזו, באטרטה ב-1885, גל לקח את כן הציור שלו.
הרוח גם מאלצת מהירות. אתה לא יכול לעמוד שם שש שעות ולדון בקטע של דשא. יש ליצור את הסימן ולהשאירו. התבונן במשיכות המכחול בתמונה הזו ותמצא מעט מאוד עבודה חוזרת; המשיכות מונחות פעם אחת, בקצב, עם מברשת טעונה ונעה. היכן שהדשא פוגש את השמים הקצוות חדים כי לא היה זמן או סיבה למזג אותם.
והקור משנה את הצבע עצמו. שמן מתקשה בטמפרטורות נמוכות ונמשך על הבד. חלק מהמרקם השבור והמחוספס בתמונות חוף מתקופה זו נובע ממכחול שמושך דרך צבע שהפך לסרבן, והתוצאה היא משטח עם הרבה אוויר בו: חלקים משכבת הבסיס נראים דרכם, והרקע של הקנבס נראה במקומות שבהם משיכה יבשה אחת דילגה עליו.
הפלטה היא מה שהחוף נותן לך בפועל. ירוקים גיריים בעשב הצוק, ים אפור-כחול קרוב יותר לצפחה מאשר לכחול של גלויה, שמים נושאי משקל, ומנגד כל אלה הרשתות, שהן הדברים הכהים והליניאריים ביותר בתמונה.
ללמוד לראות: הרשתות כציור
הרעיון הקומפוזיציוני כאן יוצא דופן עבורו וראוי לציון, כי הוא הסיבה שהקנבס הזה הוא יותר מנוף חוף נעים.
- הסתכל על הרשתות כקווים, לא כאובייקטים. הן כהות, דקות ולא סדירות, והן מונחות על הירוק של הצוק כמו כתב יד על דף. בתמונה שבנויה אחרת מאזורים רחבים של צבע, הן הציור היחיד. כסה אותן והכל הופך לרצועה משעממת של דשא וים.
- עקוב אחרי הכיוון שלהן. הן מושכות את העין לרוחב ובמורד המדרון, אל הים. הן עושות את העבודה ששביל או כביש עושים בנוף קונבנציונלי, כלומר נותנות לך דרך כניסה.
- לאחר מכן הסתכל על קו האופק. שים לב כמה גבוה או נמוך הוא מיקם אותו וכמה מהתמונה מוקדש לאדמה ולא למים. הוא נהג לדחוק את הים לרצועה צרה בקנבסי החוף האלה, מה שהופך את הקרקע שאתה עומד עליה לנושא האמיתי ואת הים לעובדה במרחק.
- השווה את השמים לים. הם כמעט אף פעם לא באותו צבע בעבודת החוף שלו, וההבדל ביניהם הוא בדרך כלל מה שאומר לך מה מזג האוויר עשה. מצא אם השמים חמים או קרים יותר מהמים; ההשוואה הבודדת הזו מתארכת את התמונה לשעה ביום.
- לבסוף, הסתכל על הדשא מקרוב. הוא לא ירוק. הוא תערובת של ירוק-צהוב, ירוק-כחול, סגול עמום, ובצללים, חום חם אמיתי. במרחק שלוש צעדים הוא הופך לעשב צוק; במרחק זרוע הוא מתפרק לצבעים נפרדים.
בתמונה אין אירוע ואין אנקדוטה. שום דבר לא קורה ואף אחד לא נוכח. מה שיש במקום זאת הוא התחושה של סוג מסוים של בוקר בחוף חשוף, וזה הדבר שהוא באמת הלך לשם כדי להשיג.
איך היא מתנהגת בחדר אמיתי
זהו הנושא הפשוט והחי ביותר מבין נושאיו, והוא עובד בחדרים שבהם תמונות הבריכה יהיו יותר מדי.
הפלטה מאופקת: ירוקים, אפורים, כחולים גיריים, כמה תווים כהים. זה אומר שהיא יושבת בקלות מול כמעט כל צבע קיר ואף פעם לא שולטת. בחדר שכבר מלא בדוגמה או צבע היא משמשת כנקודה רגועה ולא כקול מתחרה נוסף.
היא מתאימה באופן טבעי לכל מקום שבו אתה רוצה תחושה של אוויר ומרחב: חדר שינה, חדר אמבטיה, מסדרון, קיר במטבח, חדר עבודה. היא גם עושה משהו ספציפי שמרחבים פנימיים סגורים מרוויחים ממנו, והוא שהיא מכילה אופק. תמונה עם מרחק נראה לעין מתפקדת כמו חלון בצורה שנושא קרוב לא יכול, ובחדר ללא נוף או עם נוף גרוע, זה באמת שימושי.
מול לבן היא נראית רעננה וקצת מאופקת. מול אפור-כחול רך, חול או שפכטל חיוור היא נעשית חמה יותר ואטמוספרית יותר והירוקים בולטים. מול צבעים חמים חזקים, חרדל או טרקוטה, תו הים יכול להיראות עמום; בדוק לפני שמתחייב.
היא משתלבת היטב עם חומרים טבעיים, עץ לא צבוע, פשתן, נצרים, אבן, וגרוע עם ברק גבוה וכרום, שמשטחים אותה.
תלה אותה בגובה העיניים עם קו האופק בערך בגובה של אופק אמיתי, ותן לה אור מתון ולא דרמטי. זו תמונה שנוצרה באור יום שטוח, נע ומעונן, והיא נראית במיטבה באור קרוב לזה.
עוד מהאוסף הזה
הביאו את הציור הזה הביתה
בחרו רפרודוקציית שמן מצוירת ביד לגימור מכחול אמיתי, או הדפסת קנבס ארכיוני לגרסת תמונה חדה בסגנון מוזיאון. כל גודל שומר על הפרופורציות המקוריות.
צפייה ביצירה ובאפשרויות
קריאה נוספת
אימות המקור בKunstmuseum Den Haag רשומת אוסף והמשך ליצירות קשורות בקטלוג.