מונה, השתקפות עץ (1920): הסיפור מאחורי הציור

חבצלות המים - השתקפות עצים מאת קלוד מונה — חבצלות המים - השתקפות העצים, 1914-1926; Musée de l'Orangerie · צפייה ברפרודוקציה

בשעות המאוחרות של היום, כשהשמש כבר ירדה מאחורי העצים אבל השמיים מעל עדיין בהירים, קורה משהו מוזר לבריכה. המים כמעט שחורים. לא שחור ריק; שחור עם דברים בתוכו. העצים המשתקפים, שבצהריים היו תבנית נעימה של ירוק, הופכים למסה תלויה ודחוסה, והמרווחים החיוורים הבודדים ביניהם נראים פחות כמו שמיים ויותר כמו חורים שנחתכו בבד כהה.

אפשר לעמוד ליד המים האלה זמן רב לפני שהעיניים מתיישבות, וכשהן מתיישבות, אתם מגלים שהסתכלתם על יער הפוך תלוי מולכם, בלי שום דבר מתחתיו.

זה הפאנל שהוא יצר מזה. זה הדבר הכהה ביותר בכל הסדרה, ובחדר מלא ציורים עם אור, זה היחיד שלפניו אנשים משתתקים.

השנים שבהן האור כבה

אי אפשר להביט בקנבס הזה בלי לחשוב על מה שקרה לאדם שצייר אותו.

בסביבות 1912 אובחן עם קטרקט. עבור כל אחד זה מטרד; עבור צייר שכל חייו התבססו על הבחנה בין צל סגול קריר לאפור חם, זה היה פגיעה ביסוד. קטרקט לא רק מטשטש. הוא מצהיב, הוא מעמעם, הוא משתיק את הקצה הכחול של הספקטרום קודם כל. הוא המשיך לצייר במשך אחת עשרה שנים לפני שנכנע לניתוח ב-1923.

באותן שנים הוא איבד את אשתו השנייה, אליס, ב-1911, ואת בנו ז'אן ב-1914. ומשנת 1914 עד 1916 ואילך הוא התחייב לקשט את הדקורציות הגדולות, בסטודיו שלישי שנבנה במיוחד בז'יברני עבור קנבסים גדולים מכדי לעבוד עליהם במקום אחר. הוא נתן את הסדרה המוגמרת למדינה הצרפתית. היא הותקנה באורנז'רי ב-1927, לאחר מותו, בשני חדרים אליפטיים שתוכננו כך שהפאנלים יעטפו את מי שיעמוד בתוכם.

שום דבר מזה לא הופך את התמונה הזו לתמונה על אבל במובן המילולי. הוא לא היה אמן שצייר את מצבי רוחו; הוא צייר מים, ללא לאות, במשך שלושים שנה. אבל הקנבס הזה כהה באופן שלא נדרש משום בריכה שנצפתה, ומותר לצופה לשים לב שהציור הכהה ביותר שהוא עשה של המים האלה הגיע מסוף עשור שלקח ממנו כמעט הכל.

ציור עולם הפוך

מבחינה טכנית זה הקשה ביותר בין הפאנלים, ומסיבה שרוב האנשים לא חושבים עליה: ציורים כהים קשים הרבה יותר להשאיר חיים מאשר בהירים.

תמונה חיוורת יש לה מקום לזוז. כל צבע יכול להידחף לבהירות או לעמום ועדיין להיקרא. תמונה כהה יש לה טווח צר לעבוד בו; לך צעד אחד רחוק מדי וכל האזור קורס לתוך חור, וברגע שהוא קורס, התיקון היחיד הוא לגרד ולצבוע מחדש. הוא עובד כאן על פני מטרים של מים כמעט שחורים וזה אף פעם לא מת.

תראו מה יש בעצם בחושך. מעט מאוד ממנו הוא שחור. יש סגול-כחול עמוק שנושא את רוב המשקל. יש ירוק בקבוק כהה כל כך שהוא נקרא חום, אדום כהה אמיתי בקטעים הכבדים ביותר של עלווה, ובמעמקים, משיכות של כחול קר שמתנהגות כמו אור שמגיע מאחור. הוא בונה חושך מתוך צבע ולא מתוך היעדרו, וזה כל ההבדל בין צל שיש בו אוויר לצל שהוא מריחה.

ואז תראו את הכיוון של הסימנים. בהשתקפות העצים המשיכות אנכיות, ארוכות ונמשכות, כי השתקפות נמתחת על ידי המים. בקטעים הפתוחים הן אופקיות, קצרות ושבורות, כי כך פני השטח. במקום שבו שני הכיוונים נפגשים, הציור מייצר קריאה כפולה מוזרה: דבר שתלוי למטה ומישור ששוכב שטוח, באותו ריבוע של קנבס.

הבריכה המדוברת הייתה יצירתו שלו כמו יצירת הטבע. ז'יברני הושכרה ב-1883 ונקנתה ב-1890; גן המים נחפר מ-1893, מה שדרש להסיט ענף של נהר האפט ולקבל אישור לאחר התנגדויות של חקלאים מקומיים. הגשר היפני הגיע ב-1895. עד 1920 העצים שנטע היו בוגרים מספיק כדי למלא את המים בהשתקפויות הדחוסות שהפאנל הזה תלוי בהן. הוא, למעשה, טיפח את הנושא שלו במשך עשרים וחמש שנים.

ללמוד לראות אותו: תנו לו עשר דקות והוא ייפתח

התמונה הזאת לא מתפקדת. היא מחכה. בגלריה אנשים נותנים לה ארבע שניות וממשיכים, וארבע שניות לא מספיקות לעין להתכוונן, בדיוק כמו בבריכה אמיתית בשעת דמדומים. הנה איך להפיק ממנה יותר.

הביטו קודם באזור הכהה ביותר, והישארו שם. אל תסרקו. החזיקו את המבט על מסה אחת של עץ משתקף במשך שלושים שניות ותנו לעין שלכם להסתגל. צבעים יתחילו להיפרד מתוך מה שנראה אחיד.
אחר כך מצאו את הפתחים החיוורים. הם שמיים, משתקפים. שימו לב שהם לא לבנים; הם אפור-כחול רך או ורדרד עמום, והם הדבר הקריר ביותר בתמונה. הם אומרים לכם שהשמיים מעל הבריכה היו עדיין בהירים.
מצאו את עלי החבצלת. קשה לזהות אותם כאן, וזה מכוון. הם יושבים ככתמים אופקיים קטנים, לעתים בהירים יותר בקצה אחד. הם האלמנטים היחידים שאומרים לכם שיש משטח בכלל. בלעדיהם התמונה הייתה נקראת כשמיים ולא כמים.
עכשיו צעדו אחורה והפכו אותה. קראו בכוונה את המסות הכהות כעצים שעומדים ולא תלויים. התמונה תתהפך, כמו דמות אופטית. ההתהפכות הזו היא החוויה שהוא רדף אחריה.

הגמול על ההתמדה הוא שהקנבס מתבהר בהדרגה. לא פשוטו כמשמעו; העין שלכם פשוט נפתחת. אחרי עשר דקות, ציור שנראה כמעט מונוכרום מלא בכחולים וירוקים ואדומים. זה אותו התאמות שמתרחשות אצל כל מי שעומד בחוץ כשהשמש שוקעת.

איך הוא מתנהג בחדר אמיתי

ציורים כהים נמצאים לעתים קרובות בשימוש לא נכון. הם נתלים בפינות חשוכות בתיאוריה שחושך הולך עם חושך, ושם הם פשוט נעלמים.

ההפך הוא הנכון. זו תמונה לקיר בהיר. שימו אותה במקום שיש בו אור יום טוב או מנורה טובה והיא הופכת לעשירה במיוחד; החושך נפרד, ההשתקפויות מקבלות צבע, והיא מחזיקה את החדר כמו אח. בחדר חשוך באמת היא הופכת למלבן של צל.

זו בחירה חזקה לקיר שאתם יושבים מולו ולא לקיר שעוברים לידו. מאחורי ספה היא מבוזבזת, כי אף אחד בחדר לא יכול לראות אותה. מול ספה, מעל אח, בסוף מסדרון שבו מתקרבים אליה פנים מול פנים, היא עושה את העבודה. היא מתגמלת מבט איטי וארוך, אז שימו אותה במקום שבו מתרחשים מבטים ארוכים.

על קיר לבן היא דרמטית וקצת חמורת סבר, חלון כהה במישור בהיר. על קיר בגוון בינוני, אפור חם, גריי-בז', זית עמום, היא נרגעת והופכת לאווירתית; הקצוות מתרככים והתמונה מפסיקה להיראות כאובייקט. הימנעו מטפט עמוס לחלוטין. לקנבס הזה יש מספיק מורכבות פנימית כדי להתחרות בכל מה שתציבו לידו.

נקודה מעשית אחרונה: הרחיקו את הזכוכית או המשטח מהשתקפות ישירה של חלונות ומנורות ממול. תמונה כהה היא למעשה מראה, ותמונה שבנויה על עשר דקות של התאמת עין נהרסת על ידי מלבן בהיר של חלון שמקפץ חזרה אל הצופה.