בריכת חבצלות המים (1919) מאת קלוד מונה: הסיפור המלא

צורות של עלי נימפאה בצבע צהוב-ירקרק בהיר צפות על מים כהים בכחול-ירוק, מצוירות בנגיעות עבות של אימפסטו וכתמים אדומים קטנים. — בריכת שושני המים, 1919; Tel Aviv Museum of Art · צפייה ברפרודוקציה

עמוד בקצה בריכה בשיא הקיץ והבט ישר מטה אל תוכה, ותגלה שאינך יכול להחליט מה אתה רואה. יש את פני השטח, עם העלים הצפים וסרט האבק והאבקה על המים. יש את ההשתקפות, שהיא השמיים והעצים, תלויים לכאורה מתחת לרגליך. ויש את העומק, שבו גבעולים יורדים אל תוך האפלולית החום-ירקרק. כל שלושתם תופסים את אותו מקום באותו זמן, ועינך מסרבת לדרג אותם.

הבלבול הזה הוא נושא הציור. אין בו אופק, אין גדה, אין שמיים מלבד השמיים השוכנים במים. המסגרת מתמלאת כולה במשטח שהוא גם חלון, וכל העניין נוטה קדימה אליך. מונה היה בן שבעים ותשע כשצייר אותו. הוא הביט במים אלה במשך רבע מאה עד אז, והוא ויתר על הרעיון שנוף זקוק לאדמה.

בריכה שנאלץ להילחם עליה

המים אינם טבעיים. הוא שכר את הבית בז'יברני ב-1883 וקנה אותו ב-1890, ומ-1893 הוא התחיל לבנות בריכה, והסיט את הנהר הקטן אפט כדי להזין אותה. חקלאים מקומיים התנגדו. מים אינם קישוט בכפר חקלאי. הם השקיה, הם משק חי, הם דבר שלאנשים יש זכויות עליו, וחדש מעולם האמנות שהציע להפנות אותם כדי לגדל פרחים להסתכלות לא היה שכן סביר בעליל.

הוא עשה דרכו. גשר היפני עלה ב-1895 והנטיעה התעבה שנה אחר שנה. כל עלה בציור הזה עומד במים שאדם התווכח, שילם וחפר עבורם. כדאי להחזיק בזה, כי הקנבסים המאוחרים האלה מתוארים לעתים קרובות כשלווים, ושלווה היא לא באמת מה שהם. הם תיעוד של אובססיה שעיצבה מחדש פיסת כפר כדי שאדם אחד יוכל להמשיך להסתכל על אותם עשרים מטרים רבועים למשך שארית חייו.

העיניים

קטרקט אובחן בסביבות 1912. הוא לא עבר ניתוח עד 1923. זה בערך אחת עשרה שנים של ציור דרך עדשות שהתערפלו והצהיבו לאט, והקנבס הזה יושב קרוב לסוף התקופה ההיא.

חשוב מה זה אומר עבור צייר שכל הפרקטיקה שלו הייתה דיווח מדויק של צבע. קטרקט לא רק מטשטש. הוא משנה את המאזן של מה שמגיע לעין, מחמם ומעמעם, ומסיר תחילה את הקצה הקר של הסקאלה. הצייר התלוי ביותר בצבע שחי איבד גישה אמינה לצבע, והוא המשיך, בקנה מידה גדול, מדי יום, במשך עשור.

אתה יכול לראות את ההשלכות בטיפול כאן. המשיכות רחבות ובטוחות, הרישום נטמע כולו בצבע, והצבע גבוה וחם. האם זה ראייה כושלת או חופש שהושג בקשה היא שאלה שאנשים התווכחו עליה במשך מאה שנה, ולמען האמת זו כנראה גם וגם. שישים שנות הסתכלות נותנות לאדם הרבה לצייר ממנו גם כשהמכשיר נכשל.

בריכה היא מכונה שצריך לטפל בה

גני מים אינם נשארים לבד. חבצלות מתפשטות ויש לדלל אותן או שהן סוגרות את פני השטח לחלוטין ואין מים שישקפו דבר. עלים שנשרו שוקעים ונרקבים ומכהים את המים. אצות פורצות במזג אוויר חם. העלים עצמם אוספים אבק, ובריכה שלא מנוקה נקראת כגלד ולא כמראה.

אז מאחורי כל אחד מהציורים האלה עומד שגרת תחזוקה. הבריכה בקנבס הזה נוהלה ברציפות, פניה נשמרו פתוחים במקומות מסוימים וצפופים באחרים, כי הקומפוזיציה שמונה רצה הייתה תלויה ביחס בין מים מכוסים לצלולים. הוא לא צייר סצנה טבעית. הוא צייר סידור שהוא נטע, חפר, הסיט נהר כדי למלאו, ואז אצר במשך עשרים וחמש שנה.

זו מערכת יחסים יוצאת דופן בין צייר למוטיב. רוב האמנים מוצאים נושא. זה ייצר את שלו, ואז בילה עשורים בהתאמתו כדי שימשיך לתת לו תמונות. עד 1919 הבריכה והציורים הפכו למערכת סגורה אחת: הגן סיפק את המוטיב, המוטיב סיפק את העבודה, העבודה שילמה עבור הגן.

זה גם מסביר את הביטחון המוזר של הקנבסים המאוחרים. אדם שהביט באותם מים כל יום במשך רבע מאה לא צריך לבדוק דבר. הוא יודע היכן יושבים העלים, איך נופלות ההשתקפויות בכל שעה, מה הערבות עושות לקצה הרחוק של הבריכה באוגוסט. בשלב זה העיניים חשובות פחות מבעבר, וזה היה מזל.

ציור משטח שהוא גם חלון

שים לב איך התמונה מאורגנת. עלי חבצלת המים נקראים כאליפסות אופקיות, שוכבות שטוחות, נסוגות כשהן קטנות ומתקרבות זו לזו לכיוון החלק העליון של הקנבס. זהו רמז הפרספקטיבה היחיד בכל הציור, וזה מספיק. בין וביניהם, העצים והשמיים המושתקפים רצים אנכית, יורדים אל תוך המים.

אז יש לך שתי מערכות כיוון שחוצות זו את זו: דברים שטוחים הנוסעים ממך, ודברים מושתקפים הנופלים מטה. החצייה הזו היא מדוע החלל מרגיש לא יציב ומדוע העין ממשיכה לנוע. זו גם הסיבה שהציורים האלה, שאינם מכילים אירוע, אינם משעממים להסתכל עליהם. התמונה לא תיתן לך להתיישב על קריאה אחת של היכן דבר נמצא.

הצבע מיושם במשיכות ארוכות ועמוסות, לעתים קרובות רטוב על רטוב, עם מברשת שמסתובבת תוך כדי נסיעה. במקומות הצבע נמרח דק והאריגה של הקנבס נראית; באחרים הוא עומד כחבל של פיגמנט. התקרב ואין מים, אין פרח, אין דבר מלבד סימנים. התרחק ארבעה צעדים וזה נסגר לבריכה בצורה כה משכנעת שאנשים נוטים אליה.

מה להסתכל עליו

מצא את הקטעים הכהים ביותר קודם. הם לא צללים על המים. הם השתקפויות של עצים, והם נקראים כעומק, וזה הטריק הגדול של כל הסדרה המאוחרת.
עקוב אחר שורה אחת של עלי חבצלת מהקצה התחתון כלפי מעלה וראה אותם נדחסים. הדחיסה הזו עושה את כל העבודה שאופק היה עושה בדרך כלל.
חפש את הפרחים. הם בדרך כלל המקום היחיד בקנבס עם מגע בהיר ואטום באמת, מונחים אחרונים, יושבים מעל לכל השאר.
נסה למצוא את קצה הבריכה. לא תמצא. הוא חתך אותו בכוונה, כך שלמים אין גבול והציור מתנהג כמו שבר חתוך ממשהו אינסופי.

איך הוא מתנהג על קיר אמיתי

קומפוזיציה מלאה ללא אופק היא אובייקט שונה באמת לחיות איתו. אין למעלה נכון ואין קו עוגן, כך שהתמונה אינה כופה כיוון על החדר כמו שנוף עושה. היא יושבת כמו פנל של צבע שמתגלה כמקום כשמתקרבים אליו.

זה הופך אותו למצוין מרחוק ועוד יותר טוב מקרוב, וזה שילוב נדיר. שים אותו במקום שאנשים חולפים על פניו במרחק כמה צעדים ולעתים יושבים בקרבתו, וזה יעבוד בשני הטווחים. זה גם אומר שהוא יכול ללכת על קיר שנמצא בצד של חדר מבלי להיראות ממוקם רע.

ירוק, כחול-סגול וורדרד שולטים, עם תווים אוכריים חמים במים. הוא נוח על קירות לבנים, אפורים בהירים וירוקים רכים, והופך לעשיר באופן מפתיע על פחם עמוק או ירוק כהה, שם נגיעות הפרחים קופצות קדימה. הימנע מתלייתו לצד משהו עם דוגמה חזקה, שכן הקנבס עצמו כולו מרקם ושניהם ירטוטו זה מול זה.

האיר אותו באופן שווה ובנדיבות. זה ציור שאין בו פינה אפלה להסתיר בעיות, והוא רוצה מספיק אור כדי לשמור על הירוקים שלא יהפכו לבוציים בערב. תלה אותו נמוך. בריכות מסתכלות לתוכן, והתמונה משכנעת יותר כשעינך נכנסת אליה מלמעלה.