אפקט הרוח, שדרת צפצפות
יש סוג של בוקר על נהר האפטה שבו האוויר לא מצליח להחליט. הנהר שוכב שטוח ואיטי מול הגדה, השמיים תלויים גבוה וחסרי מנוחה, ואז פרץ רוח מגיע מהאחו וכל שורת הצפצפות נוטה כגוף אחד. לצייר העומד מול זה עם בד רטוב, זו בעיה אמיתית, לא פואטית. הדבר שיצא לתעד בדיוק שינה צורה. הוא ישתנה שוב תוך דקה, ולעולם לא יחזור בדיוק באותה דרך.
התמונה הזו היא המפגש עם הבעיה הזו, ראש בראש. הגזעים עדיין מטפסים בשורה המסודרת שלהם, עדיין מרווחים בסדירות המוזרה שרק עצים נטועים יודעים. אבל הצמרות נדחפו הצידה. החלקים העליונים מתכופפים וזורמים עם הרוח. העלווה הפסיקה להיות צורה והפכה לכיוון.
השנה שבה נאלץ לקנות את העצים
עד 1891 מונה שהה בז'יברני שמונה שנים, תחילה כשוכר מ-1883 ואחר כך, מ-1890, כבעלים של הבית והקרקע סביבו. הוא עבר את החמישים. הוא בילה את רוב חיי העבודה שלו במחסור בכסף ואת רוב המוניטין שלו בוויכוחים עם אנשים שחשבו שהציורים שלו לא גמורים. זה סוף סוף החל להתהפך. ערמות השחת שצייר בשדה ליד הבית נמכרו במהירות וברווחיות דרך הסוחר שלו דוראן-רויאל, ולראשונה בחייו הביקוש הקדים את ידו.
אז הוא הלך לחפש את המוטיב הבא ומצא אותו במרחק הליכה: שורת צפצפות לאורך האפטה, נטועות בדרך המשמעתית שבה נוטעים עצי מסחר, מושרשות באדמה רטובה ומשוכפלות במים שמתחתיהן. הוא החל. ואז נודע לו שהעצים עומדים להימכר ולהיכרת.
מה שעשה אחר כך אומר עליו יותר מכל סיפור על אור. הוא הלך למכירה הפומבית וקנה אותם, כדי שיישארו זקופים עד שיסיים. דבר אחד זה להיות קשור לנושא. דבר אחר זה לרכוש מטע עץ מסחרי כדי להחזיק אותו במקום לעוד כמה חודשי עבודה. הסדרה קיימת כי הוא סירב שמישהו אחר יקבע לו את לוח הזמנים.
לצייר נושא שלא מוכן לעמוד בשקט
שיטת העבודה שלו בשלב זה כבר הייתה חריגה. הוא לא צייר בד אחד מתחילתו ועד סופו. הוא נשא עמו כמה בדים, הציב אותם יחד, ונע ביניהם כשהאור השתנה, וחזר לכל אחד רק כשהתנאים שהתחילו אותו חזרו. בד של בוקר עובד בבוקר. בד אפור חיכה לאפור. זה הפך אותו למעין בן ערובה של מזג האוויר, והוא התלונן על כך כל הזמן, כי למזג האוויר לא אכפת שיש לך одиннадцать ציורים חצי גמורים ורק ארבע שעות של אור שמיש.
הרוח מוסיפה ציר שני של צרות. האור משנה ערך וצבע, ואת זה אפשר לרדוף. הרוח משנה את הרישום. המסה שהנחת בקפידה לפני שעה עכשיו זזה, ואז זזה עוד, ואז חוזרת לרגע למקומה. כדי לצייר את זה בכלל צריך לוותר על הרעיון של העתקת רגע בודד ובמקום זה לצייר את ההתנהגות של הדבר: לא איפה הענפים, אלא מה הם עושים.
זו הסיבה שהקנבס הזה מרגיש חי ולא מדויק. המשיכות מונחות בתנועות קצרות ונטויות שכולן רצות בערך באותו כיוון, כך שלמשטח עצמו יש זרם. הצבע לא מתאר תנועה. הוא זז.
יש כאן פרט שרק מי שצפה בצפצפות ברוח חזקה ידע לכלול. העלים של צפצפה כהים יותר בחלקם העליון מאשר בתחתון, והם מחוברים באופן שמאפשר להם להתפתל. כשפרץ רוח מגיע, כל הצמרת נוצצת בחיוורון כשהאלפים של הצדדים התחתונים מתהפכים בבת אחת, ואז היא מתכהה שוב כשהם נרגעים. הצבע של העץ אינו תכונה קבועה. הוא פונקציה של הרוח. בקנבס הזה אפשר למצוא את שני המצבים, כתמים שבהם העלווה הפכה כסופה וכתמים סמוכים שבהם נשארה ירוקה עמוקה, והחלופה הזו לאורך השורה היא מה שגורם לתנועה להרגיש כמו נסיעה מקצה אחד לשני ולא כמו דבר שקורה בכל מקום בו זמנית.
כדאי גם לזכור כמה לא נעים פיזית לעשות את זה. קנבס מתוח על כן ציור בשטח פתוח הוא מפרש. הוא תופס כל משב, הכן רוצה ללכת, והמכחול מגיע למשטח שלא נשאר שקט תחתיו. הרופפות של המשיכות היא לא רק בחירה סגנונית. חלק ממנה הוא תיעוד כן של אדם שעובד מהר כי הציוד נלחם בו.
מה להסתכל עליו ברגע שמפסיקים לספור עצים
התחילו עם הגזעים, ושימו לב שהם עושים משהו מאוד מכוון. הם כמעט האנכיים הישרים היחידים בתמונה, והם מרווחים כמו פעימה. העין קוראת אותם כקצב לפני שהיא קוראת אותם כעצים. כסו את הצמרות ביד ומה שנשאר קרוב לקטע של מדידה מופשטת, סדרה של מרווחים זקופים על פני שדה שטוח של צבע.
עכשיו החזירו את הצמרות. כל מה שמעל לקו העין הוא אלכסוני, מנוצה, חסר מנוחה. התמונה בנויה על התנגשות של שתי המערכות האלה, המסודרת והקרועה, והרוח היא מה שמפריד ביניהן.
הסתכלו על הרווחים אחר כך, השמיים הנראים בין הגזעים. הרצועות הדקות האלה אינן ריקות. הן צבועות באותה תשומת לב כמו העלים, והצבע שלהן משתנה לאורך השורה, קריר וחיוור יותר כשהעצים מדללים. בתמונה כמו זו, הצורות השליליות נושאות חצי מהאור.
לבסוף, הביטו למטה אל המים. ההשתקפות אינה מראה. היא שבורה ומתוחה על ידי אותה רוח שמכופפת את הצמרות, כך שהעצים המוכפלים מתמוססים למשיכות גרירה אופקיות. חצי עליון אנכי, חצי תחתון אופקי, והגדה תפורה ביניהם. זה כל הארכיטקטורה של הקנבס במשפט אחד.
איך הוא מתנהג על קיר אמיתי
זה נושא גבוה והוא רוצה חלל גבוה. כל דבר הבנוי על שורת אנכיים יגרום לקיר להרגיש גבוה יותר ממה שהוא, מה שהופך אותו לטוב במיוחד במקומות שרוב התמונות מתקשות בהם: מסדרון צר, קטע קיר ליד גרם מדרגות, קיר אחורי של אח, הרצועה המביכה בין שתי דלתות.
הצבע הוא ירוק ואפור ואור נהר, מה שאומר שהוא יושב בשקט מול ניטרליים חמים ועץ גולמי, ומתעורר לחיים מול קיר כהה קצת יותר ממה שהייתם מצפים. על קיר בהיר הוא נקרא כחלון. על קיר בגוון בינוני הוא נקרא כקטע של מרקם ארוג, וקצב הגזעים מתקדם לפנים.
הוא גם מתגמל מרחק. עמדו קרוב והמשטח הוא בלגן של משיכות נטויות בלי עלים בכלל. קחו ארבעה צעדים אחורה והשורה נצמדת לסדר ומתחילה לנשוב. אם יש לכם חדר עם מבט ארוך טבעי לרוחבו, זו תמונה שמנצלת את המבט הזה.
למה זו עם הרוח נשארת חסרת המנוחה
מונה צייר את שורת העצים הזו באוויר דומם, בדמדומי ורוד, באור אחר הצהריים השטוח, ובמזג אוויר שחנף להם. זו הגרסה שבה הטבע לא משתף פעולה, והיא טובה יותר בגלל זה. הנושא אינו הצפצפות. הנושא הוא כמה שניות של אוויר נע שהפכו לנצח על ידי אדם שקנה את העצים ספציפית כדי שיוכל להמשיך לחכות לרגעים הנכונים.
הקנבס מוחזק היום על ידי מוזיאון ד'אורסה. בעמידה מולו, הדבר שמפתיע אנשים הוא כמה מעט רישום יש בו וכמה הרבה לחץ. שום דבר לא מתואר בקו מתאר. שום דבר לא מוקף בקצה זהיר. כל התמונה היא כוח מופעל, והיא עדיין, יותר ממאה שנה אחרי, נראית כאילו היא עומדת לזוז שוב.
עוד מהאוסף הזה
הביאו את הציור הזה הביתה
בחרו רפרודוקציית שמן מצוירת ביד לגימור מכחול אמיתי, או הדפסת קנבס ארכיוני לגרסת תמונה חדה בסגנון מוזיאון. כל גודל שומר על הפרופורציות המקוריות.
צפייה ביצירה ובאפשרויות
קריאה נוספת
אימות המקור בMusée d'Orsay רשומת אוסף והמשך ליצירות קשורות בקטלוג.