אישה עם שמשייה, פונה שמאלה: הפנים שבחר לא לצייר
עמדו בתחתית גבעה קטנה ביום סוער והביטו למעלה במישהו שעומד על ראשה. לא תראו את הקרקע מאחוריו. תראו אותו רק מול השמיים, מוגבה מהזווית, גדול יותר ממה שהוא, כשהרוח מושכת את בגדיו לצורות שלא הוא בחר. הדשא בראש המדרון ינוע. קווי המתאר שלו לא יישארו דוממים לחלוטין.
זו העמדה שהציור הזה מציב אתכם בה, והיא נבחרה בכוונה ב-1886 על ידי אדם שעשה את אותה תמונה פעם אחת קודם לכן, אחת עשרה שנים קודם לכן, עם אישה אחרת בה.
התנוחה שבה כבר השתמש
באמצע שנות ה-70, בארז'נטוי, הוא צייר אישה על גבעה עם שמשייה, הנראית מלמטה, רוח בשמלה, ילד קצת מאחוריה. האישה הייתה קמיל, שהייתה במרכז חייו מאז שהיה צעיר וחסר פרוטה, שהייתה בהריון בפריז בעודו מצייר את החוף ב-1867, וכבר הייתה שנים רבות מתה עד שהקים את החצובה מול הגרסה השנייה הזו.
ב-1886 הוא חזר לקומפוזיציה הזו. אותה נקודת מבט נמוכה, אותה דמות על גדה מול שמיים פתוחים, אותה שמשייה, אותה רוח. הדוגמנית הייתה אישה צעירה ממשק ביתו בז'יברני, והתמונה אינה דיוקן שלה.
אפשר לראות זאת במבט חטוף, כי הפנים אינן מצוירות. יש רמזים לתווי פנים תחת צל השמשייה, אבל שום דבר שאי אפשר לזהות, שום דבר שלא ניתן להכיר ברחוב. נגמר לו הזמן? לא. כל שאר הבד מעובד בתשומת לב עצומה. הפנים נותרו פתוחות בכוונה.
מה קורה כשפנים חסרות
פנים מצוירות הן מגנט. שימו אחד בתמונה וכל השאר הופך לרקע, כי בני אדם מסתכלים על פנים קודם כל, תמיד, וברגע שמצאנו אחת אנחנו מתחילים לשאול על האדם במקום על התמונה.
קחו את הפנים והנה קורה משהו מוזר. הדמות מפסיקה להיות אינדיבידואל ספציפי והופכת לנוכחות, צורה עם משקל ויציבה וכיוון של תשומת לב. אי אפשר לשאול מי היא, אז מתחילים לשים לב איך היא עומדת, איך הרוח פוגעת בה, כמה היא גבוהה מעליכם, איך האור עובר דרך השמשייה ומכתים את פלג גופה העליון בצבע מוחזר.
זה גם משנה את הטמפרטורה הרגשית באופן שקשה לתת לו שם וקל להרגיש אותו. זוהי תמונה של אישה המופנית חלקית הצידה, גבוה, פונה שמאלה, כשזהותה נמנעת. מה שזה לא עושה, זה לא מציע אותה לכם. יש לזה יותר במשותף עם זיכרון של אדם שנראה לרגע מרחוק מאשר עם דיוקן, וכדאי לדעת שהקומפוזיציה שהוא מחייה הייתה שייכת למישהי שלא ניתן היה לצייר שוב.
יש גם סיבה טכנית, ושתי הסיבות לא מבטלות זו את זו. פנים המצוירות בקנה מידה זה, תחת שמשייה, מול השמיים, היו חייבות להיות מגומרות ברמת פירוט ששום דבר אחר בבד לא מתקרב אליה, וברגע שאתה מגמור אזור אחד לרמה גבוהה יותר משכניו, התמונה מתפצלת לשניים. הדמות הייתה הופכת לדיוקן מודבק לתוך סקיצת נוף. השארת הראש באותה מידת גימור כמו הדשא והשמלה שומרת על כל המשטח המדבר בשפה אחת, וזה בדיוק מה שצייר העובד בחוץ ברוח חייב להתעקש עליו אם הדבר הזה רוצה להחזיק מעמד בכלל.
איך זה נעשה
ציור דמויות בחוץ קשה הרבה יותר מציור נוף בחוץ, וזו אחת הסיבות שהתמונה הזו יוצאת דופן. נוף לפחות נשאר במקום שבו הנחת אותו. אדם העומד על גדה חשופה ברוח מרגיש אי נוחות תוך עשר דקות ומותש תוך שעה, ובכל פעם שהיא מזיזה את משקלה כל הצללית משתנה.
בעיית התאורה חמורה יותר. הדמות נמצאת מול השמיים, כלומר היא בעיקרה מוארת מאחור, מה שאומר שהצד הפונה אליכם נמצא בצל בעוד הקצוות בוערים. בנוסף לכך, שמשייה היא מסנן צבעוני שקוף המוחזק ישירות מעליה, כך שהיא מטילה צבע על ראשה וכתפיה. תטעו בכל אחד מאלה והיא תיקרא כגזירה מודבקת על נוף.
שימו לב כיצד מטפלים בשני האזורים. השמלה אינה אפורה, היא מלאה בכחול, לילך וירוק בהיר שנקלטו מהשמיים ומהדשא סביבה. הקצוות המוארים מונחים בכמה משיחות נחרצות. היכן שהאור עובר דרך השמשייה הוא מטיל גוון צבע עליה, והקשר היחיד הזה הוא מה שמחבר את הדמות לאוויר סביבה.
מה להתבונן בו
- קו האופק, או ליתר דיוק היעדרו. הוא נמצא כל כך נמוך, או כל כך רחוק מחוץ למסגרת, שאין כמעט נוף כלל. זוהי דמות בשמיים.
- הדשא בבסיס. המשיחות רצות כלפי מעלה ובאלכסון קל, בעקבות הרוח, והן נעשות ארוכות ומשוחררות יותר קרוב לקצה התחתון. עבודת המכחול הכיוונית הזו היא מה שגורם לאוויר בתמונה לנוע.
- הצעיף או הרעלה. עקבו אחר כל פיסת בד שנתפסה ברוח. זהו מד המהירות של התמונה, והוא אומר לכם שהיום לא היה רגוע.
- הצד התחתון של השמשייה. זהו המקום היחיד שבו מותר צבע מקומי חזק, והוא פועל כמכסה על כל הדמות.
- תחתית השמלה מול הדשא. הקצה מתמוסס שם, והדמות נראית כצומחת מתוך הגדה במקום לעמוד עליה.
ואז קחו שלושה צעדים אחורה והביטו בכל הצללית בבת אחת. מרחוק היא הופכת לצורה אלגנטית אחת, אלכסון מהשמשייה דרך הגוף אל הדשא, נוטה קלות אל תוך מזג האוויר.
היכן דמות שייכת על קיר
נוף נותן לחדר נוף. דמות נותנת לחדר אדם, וזו החלטה מסוג אחר. ברגע שהיא תלויה איפשהו, החלל תפוס. חדרים שמרגישים מעט ריקים, מסדרון, גרם מדרגות, קיר בחדר שינה, מרוויחים מכך מאוד, כי לעין יש עכשיו מישהו בבית.
הפורמט הוא אנכי, ולכן הוא שייך למקום שבו יש מקום אנכי פנוי ואין מקום אופקי. בין שתי דלתות, על קיר ארובה, ליד חלון גבוה, בפנייה של גרם מדרגות שבו אתם מסתכלים אליה מלמטה. האחרון הוא הטוב מכולם, כי הוא משחזר את נקודת המבט הנמוכה שעליה נבנה הציור. תלו אותה מעט גבוה, כך שתביטו בדמות מלמטה כפי שהתמונה מתכוונת, במקום לפגוש אותה בגובה העיניים כמו דיוקן.
הפלטה שלה רכה, קרירה ובהירה, בעיקר כחולי שמיים, ירוקים חיוורים ולבנים שבורים, ולכן היא עובדת מול צבע מבלי להתנגש ומול לבן מבלי להיעלם. שמרו על תאורה אחידה. מנורה כיוונית חזקה תשטח את העיצוב של השמלה ותגרום לפנים להיראות כמו כתם במקום כמו החלטה. לאור יום רגיל ומעט מרחק, הפנים הלא מצוירות האלה עושות את מה שתמיד עשו, כלומר לגרום לכם להסתכל על כל השאר לזמן מה, ואז לחזור אליהן.
עוד מהאוסף הזה
הביאו את הציור הזה הביתה
בחרו רפרודוקציית שמן מצוירת ביד לגימור מכחול אמיתי, או הדפסת קנבס ארכיוני לגרסת תמונה חדה בסגנון מוזיאון. כל גודל שומר על הפרופורציות המקוריות.
צפייה ביצירה ובאפשרויות
קריאה נוספת
אימות המקור בDepartment of Paintings of the Louvre רשומת אוסף והמשך ליצירות קשורות בקטלוג.